טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה 1.5.19

לשרוד, להילחם, לנצח!

יום הזיכרון לשואה ולגבורה התקיים  בכ”ו ניסן , 1.5.19 .   

תודה מיוחדת וענקית ל:

לליאת צמח, רכזת החינוך החברתי שלנו המפיקה את האירוע,
לאיש המוכשר  גלעד קבלרו  הבימאי,
לתלמידי מגמת צילום סטילס עומרי מורנו ואלכס ארסניוק מי”א4  שצילמו את הטקס.
לתלמידים הכשרוניים שלנו על עבודה מהוקצעת
לאבות הבית  אלי ומשה על כל העזרה והתמיכה
לכל המחנכים המורים הרכזים ובעלי התפקידים על התמיכה ושיתוף הפעולה.

רק כל ניתן להפיק אירוע בסדר גודל כזה.
לצפייה בתמונות לחצו על תמונת הקולאז:

: דבר מנהל הקמפוס

“נזכור את אותם ימים אפלים
בהם האנושות איבדה את צלמה
אימה חשוכה ירדה על הארץ
ואין היגיון, ולא נותרה תקווה

אלפים ורבבות נשלחו אל המוות
מספר על היד וטלאי על החולצה
ילדים תמימים פעורי עיניים.
עומדים המומים מול עוצמת השנאה….

שישה מיליון מבני אחינו
נשלחו אל מותם והעולם שותק
שישה מיליון מבני עמנו !
יאוש, רעב, כאב – לאן יפנה הלב?”                                             קטע משירו של המשורר אורן הופמן

רואים אנו תמיד לנגד עינינו את הצילום המפורסם והמוכר של אותו ילד יהודי מבוהל, שמרים ידיים מול קני הרובים הגרמנים. אבל הילד הזה היה רק אחד ממיליון וחצי ילדים שנספו בשואה מתוך ששת מיליון היהודים. מיליון וחצי זוגות עיניים מבוהלות. כל אחד מהם עולם שלם של תקוות וחלומות, של אהבת אם ודאגת אב, השפה האנושית אינה יכולה להסביר או לתאר, אין שפה שיכולה להכיל עולם שהתהפך בבת אחת, לעולם של אימה, סבל ומוות. כמה מאותם ילדים הצליחו לשרוד חודשים ושנים, כשהם מסתתרים בבורות, ביערות, קופאים בשלג, רעבים עד מוות. ילדים הנמלטים כמו חיות בר נרדפות מן הציידים הנאצים שדלקו אחריהם כדי להרגם. יומני ילדים, עדויות אישיות, יצירות אמנות ומוסיקה מספרים את סיפורם של ילדים ובני נוער בתקופה זו. רעב, חולי, קריסת עולם הילדות, אובדן משפחה והשמדה, הם הוויית חייהם של הילדים, מציאות אכזרית ..

יום הזיכרון לשואה ולגבורה נושא בתוכו אובדן, כאב וקושי להבין ולקלוט, לצד מלחמת הישרדות יום יומית, מאבק וחיפוש המשמעות במובן האישי, הדתי והלאומי.

בשנת 1942 כתב ביומנו חיים אהרון קפלן, מחנך  בגטו וורשה

“יש מידידיי וחבריי שיעצו לי לחדול מלכתוב, אין אני שומע להם, אני מרגיש שהמשכת היומן עד הרגע האחרון ליכולתי הפיזית והרוחנית היא שליחות היסטורית שאין לזלזל בה”. אנחנו ואתם, ובני דורנו, שקראו, שמעו והכירו את סיפורי הניצולים, אנחנו עומדים כאן היום ומקבלים עלינו שליחות. שליחות של עבר ושל עתיד. שליחות שאינה של נקמה, אלא של ניסיון תקיף ובלתי מתפשר לזכור ולהזכיר – שאין לנו רשות לשכוח, ואין לנו הסמכות לסלוח, ושאנו מחויבים להעיד ולתעד.

אתם, ניצולי השואה, הנושאים בגופכם ובלבבכם את צלקות התופת , לכם אני מבקש לומר, כי אנו מרכינים את ראשינו מולכם בענווה. אתם החיים בצל הזיכרון כל ימות השנה אתם אחינו הראויים לחיים של כבוד במדינת ישראל. גם אם חלקכם לצערנו לא ממש חי כך.

עלינו לזכור לספר ולהבטיח בקול ברור ובוטח:  לעולם לא עוד !לעולם לא עוד שואה!!

ולכן אני מוצא לנכון, בערב הזה, להזכיר כי לא תמיד ידעה מדינת ישראל למלא את חובתה כלפי הניצולים.

לדאבון הלב, המדינה לא תמיד ידעה לשבץ את צרכיהם בתוך המגוון הגדול כל כך של נושאים העומדים על סדר היום בהקצאת המשאבים הלאומיים.  דיברנו על השואה ולקחיה, על הרוצחים ועל הקרבנות, אך טחו עינינו מראות את חלק מהניצולים שוקעים בחיים של עליבות ועוני!!

אין לכך הצדקה ואין לכך כפרה!!

אנו באורט חולון , בחלקת האלוהים הקטנה שלנו, פועלים בשיתוף עם מועדוני ניצולי השואה בעיר, אנו מנסים להפוך חיבור שהוא ללא ספק מיוחד ומעניק לתלמידים תחושת אחווה ואכפתיות וקשר אמיץ ומיוחד במינו עם הניצולים.

בפועל אנו הופכים את תלמידי ביה”ס  לעדים ממקור ראשון לזוועות השואה, כאשר בכל שנה ושנה, אנו מוצאים משלחת גדולה של תלמידים ומורים, למחנות ההשמדה ולגטאות של פולין, לבתי הכנסת ולעושר הרוחני והחומרי שהיה מנת חלקם של יהדות פולין, כדי לראות ולשמור את לפיד הזיכרון דולק.

בהתאם למסורת הבית-ספרית שלנו, חלק מתלמידי שכבת י”ב אשר השתתפו במסע לפולין הם גם חלק מהמשתתפים בטקס הערב.

התלמידים שיופיעו בפניכם, ואלו שבקהל, חוו את התחושה שחשתי אני, כאשר השתתפתי במסעות לפולין. את הגאווה לצעוד עם דיגלנו, דגל מדינת ישראל במחנות ההשמדה. שם מול הר האפר, שם ליד המשרפות, בביתני המגורים ומול ערימות הנעלים, הבגדים והשיער, ללחוש בלב, לדמוע בעיניים ולהגיד… אנחנו כאן! לא השמדתם אותנו! העם  היהודי חי וקיים וממשיך לבנות את עתידו כאן, במדינת ישראל!

דור ניצולי השואה מתבגר, הולך ומתמעט, לצדו מתחזקים ניצחון הרוח, החזון, המורשת והאמונה, כי בכוחות משותפים נעמוד בפני המציאות ונוכל לה, כדי להמשיך ו”להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים”.

קולם של מיליוני היהודים הנרצחים והניצולים קורא לנו להביט קדימה. לחיות, ליצור, לפתח, לחלום, להגשים, לצפות ולקוות.  השואה, מהווה אזהרת נצח חמורה לכך שיש צו לחיות, צו לקדש את החיים. בנוסף היא מצווה להתנהגות מוסרית. לשמירה על חרות, שוויון ושלום, להיות טובים יותר, מוסריים יותר, אנושיים יותר ולשאוף לאהבת האדם.

אנו מרכינים את ראשנו ומוקירים את זכרם של ששת מיליוני קורבנות השואה ולוחמי הגבורה.

יהי זכרם ברוך.