מסילות את האבדון-
שילוחם של היהודים בתקופת השואה
יום הזיכרון לשואה ולגבורה התקיים ביום חמישי כ”ז ניסן תשפ”ב, 28.4.22 , בחצר בית הספר.
תודה מיוחדת וענקית ל:
לליאת צמח, רכזת החינוך החברתי שלנו המפיקה את האירוע,
לתלמידי מגמת צילום סטילס אליאור ניסני – כיתה י”א1 ורפאל דז’פרוב – כיתה י”ב7 שצילמו את הטקס.
לתלמידים הכשרוניים שלנו על עבודה מהוקצעת,
לאב הבית אלי על כל העזרה והתמיכה
ולכל המחנכים, המורים ,הרכזים ובעלי התפקידים על התמיכה ושיתוף הפעולה. 
לגלריית התמונות לחצו על תמונת הקולאז’⇓⇓⇓
נאום מנהל הקמפוס, מר שלומי גנון:
אנו ניצבים כאן היום, בדממה כואבת, יום הזיכרון לשואה ולגבורה.
שבעים ושבע שנים , מאז ה-15 באפריל 1945, יום ראשון אחר הצהרים, היום, בו נכנסו ראשוני החיילים הבריטים, בשעריו של מחנה הריכוז ברגן-בלזן.
שמחת השחרור, התחלפה באימה. הזוועה שהתגלתה לעיניהם, הייתה בלתי נתפסת, בשטח המחנה, היו מוטלות אלפי גוויות. רק שבועות ספורים לפני השחרור, מתו בברגן-בלזן; שמונה עשר אלף, מאה שישים ושמונה בני אדם, מרביתם יהודים: נשים, גברים וילדים, חלקם חסרי שם.
ארבע עשר אלף איש גוועו ומתו מרעב וממחלות בחמשת הימים הראשונים שאחרי השחרור.
בצריפי המחנה נמצאו שישים אלף איש ואישה!! מרביתם חולים במצב קשה. הם לא יכלו לזוז. הם שכבו על דרגשים, מורעבים, צמאים, מותשים וחולים, “המתים החיים” כך קראו להם.
בני משפחותיהם נרצחו, נשרפו, נטבחו, או נעלמו. הם איבדו הכול. כל אחד מהם היה בטוח שהוא הוא- ‘היהודי האחרון’. החזרה לחיים, נראתה אז, בלתי אפשרית. הם היו צריכים, לברוא את עצמם מחדש. להפיח בגוף הכואב והריק את רוח האדם, להזרים בעורקים שוב, את יצר החיים, את היכולת לאהוב, לשמוח, לחדש את התקווה. איך ידעו הרגליים הכושלות, ללכת? איך יצליח הגוף השפוף, להזדקף? כיצד העזה הנפש לחלום- שם, בלב האבדון, להביט מתוך האפלה לעתיד, קדימה…..?
שבעים ושבע שנה שאנו, כולנו: ילידי הארץ ושאינם, זקנים כילדים, ממזרח ומערב, נעים במתח הבלתי פוסק שבין עבר ועתיד. שואה ותקומה. לא רק היום, אלא בכל יום, אנו פוסעים בגיא העמק, הנמתח בין שני הרים. הר הזיכרון והגבורה מזה, והר התקומה והחזון מזה, הרים, שקולות רמים ושונים עולים מהם, לעתים אפילו סותרים. הר הזיכרון, מצווה עלינו, בני העם היהודי, לזכור, לזכור את הקולות, לזכור את המראות. לזכור את השמות. ומנגד- הר החזון והתקומה, הבנייה והיצירה, קורא לנו להביט קדימה, לצעוד אל העתיד. להמשיך ולבנות מדינה לתפארת, להמשיך ולחתור לבניית עולם אחר, עולם בטוח ומבטיח, עבורנו, ועבור הדורות הבאים.
אחי ואחיותיי ניצולי השואה. מורים, עובדים, אורחים, הורים ותלמידים יקרים, אנו נמשיך לצעוד ברוח שבה אתם ניצולי השואה, הובלתם אותנו משך שבעים ושבע שנה, אנו נמשיך להנחיל, את זכר השואה מדור לדור כשהוא מקועקע בבשרנו- אך לא מקעקע את עתידנו.
את עתידנו נבנה כאומה חופשית. אומה, השואבת את עוצמתה וחוסנה, משלושת אלפי שנים של יצירה: מרוח חזונם של נביאי ישראל, מאוצר הרוח של דורות של תנאים, אמוראים וחכמים; של משוררים, סופרים והוגים לאומיים; כאומה, הרואה עצמה כחלק בלתי נפרד ממשפחת העמים; כמדינה יהודית ודמוקרטית, דמוקרטית ויהודית.
שנים רבות אנו מתמודדים עם מכחישי השואה, למרות העדויות המוצקות, האנושיות והפיסיות, למרות רציחתם של שישה מיליוני ילדים נשים וגברים, אך אנו בדרכנו נמשיך לזכור ולהזכיר, נשלח משלחות של תלמידים לפולין למען ישמשו כעדים לדורות הבאים.
נרעשנו שוב כאשר פרצה מלחמת אוקרינה רוסיה, העולם רואה את הזוועות, החורבן, הפגיעה בחפים מפשע ולא נוקף אצבע, זה לא קרה לפני 77 שנה, זה קורה היום ובכל יום… והחיים נמשכים, העולם עוצם את עניו, מסרב להתערב, וזה קורה שוב בלב אירופה, מרכז התרבות והקידמה.
הלקח שלנו לעתיד ברור, עלינו לסמוך אך ורק על עצמנו, על צה”ל וכוחות הביטחון, זאת התובנה והמסר לכם תלמידים יקרים, אתם דור ההמשך, אין לנו מדינה אחרת, ועלינו לשמור עליה מכל משמר.
נזכור את עמידתם האמיצה ומאבקם חסר התנאים והסיכויים של היהודים שנלחמו בשארית כוחם כנגד הצורר הנאצי ועוזריהם בגבורה.
הם אלו שסללו לנו את הדרך, אלה שניצלו מהתופת הנוראית ובכוחות אחרונים, נלחמו לעלות לארץ ישראל, להילחם עליה ולהתיישב בה.
ואמנם היום, ממקום של חוזקה ונחישות, אנו בארצנו, גאים, עם צבא… אחד הטובים בעולם, יש לנו מחויבות אישית להמשכיות החיים היהודיים ולקיומה הריבוני של מדינת ישראל, לצד הזיכרון.
לא עוד שואה!!
