80 שנה למרד גטו ורשה

יום הזיכרון לשואה ולגבורה התקיים ביום שני  כ”ו ניסן   תשפ”ג, 17.4.22 , בחצר בית הספר.

תודה מיוחדת וענקית ל:

לליאת צמח, רכזת החינוך החברתי שלנו  ומפיקת האירוע.

לגלעד קבלרו שביים את הטקס.

לתלמידי מגמת צילום סטילס אנסטיה קיאך, מרטין איסאיה וזכר ברודצקי  מכיתה י’1  שצילמו את הטקס.

לתלמידים הכשרוניים שלנו על עבודה מהוקצעת,

לאב הבית אלי  על כל העזרה והתמיכה

ולכל  עובדות המינהל ,המחנכים, המורים ,הרכזים  ובעלי התפקידים על התמיכה ושיתוף הפעולה. 

 

לגלריית התמונות לחצו על תמונת הקולאז’⇓⇓⇓

נאום מנהל בית הספר מר שלומי גנון

תלמידים, צוות בית הספר, הורים אורחים ומכובדים יקרים.
כבכל שנה אנו ניצבים כאן היום, בדממה כואבת, יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

ככל שחולפות להן השנים אני שואל את עצמי יותר שאלות ופחות מצליח להבין ולהפנים  איך זה יכול היה להיות?! אני שואל את עצמי מי היו האנשים האלה שרצחו יהודים? מי היו אותם אנשים מרושעים, חיות אדם וחסרי רגש?

לכאורה או שלא, הם היו בני אדם רגילים לגמרי, היו להם הורים, אחים, אישה ילדים.. בדיוק כמונו.

הם קמו בבוקר לעבודה….. רק שעבודתם הייתה לרצוח יהודים.

הם צחקו בקול רם והרגו ילדים.

הם בזזו השפילו וירו באימהות ואבות בנים, נשים וזקנים.

הם התעללו וחנקו תינוקות.

והרשימה ארוכה יותר ומזעזעת, אין גבול לשנאה וכמוה לרעיונות השטנה והרשע.

קשה לתפוס ולהבין את משמעות אירועי השואה,

כבר עשרות שנים שכולנו מנסים ללמוד, לחקור, לדעת וקצת להבין את שקרה שם. חלקנו נצמדים לאירועים היסטוריים שהתרחשו במהלך שש שנות מלחמת העולם השנייה, אחרים זוכרים תאריכים סימבוליים מתקופה זו, כמו למשל ה-20 בינואר 1942 אז התרחשה ועידת ואנזה, ועידה שבה ישבו 15 אנשים חברי המשטר הנאצי, חלקם דוקטורים ומשכילים, ובזמן שהוגשו לשולחנם מזון מגוון, נמזגו לכוסותיהם יינות מבעבעים והוצתו סיגרים משובחים, עסקו אנשים אלו בשאלה כיצד עליהם לממש את רצונו של היטלר, למחוק את העם היהודי כליל מן העולם, או כפי שהם כינו זאת “הפתרון הסופי”

ההתמודדות של כל אחת ואחד מאתנו בזיכרון השואה שונה, יש שיקראו מחקרים, יתבוננו בציורי ילדים קטנים מתקופה זו, יצפו בסרט דוקומנטארי אודות קהילה יהודית, ניצולים או חסידי אומות עולם, יבקרו  באחד ממכוני השואה בארץ או בעולם. כל אחת ואחד מאתנו בוחר את הדרך שבה הוא מתמודד עם הזיכרון, ערב קשה לכולנו, ניצולים ומשפחותיהם, ילדים ומבוגרים יהודים ובני לאומים שונים.

בערב זה, אנו מציינים את גבורתם של מורדי הגטו בוורשה. לפני 80 שנה בדיוק, בערב פסח שחל ביום ה-19 באפריל 1943, החלו הגרמנים בחיסולו הסופי של גטו וארשה, הגטו הגדול באירופה שבו רוכזו בשיאו כחצי מיליון יהודים. אלפי חיילים גרמנים נכנסו אל הגטו על מנת לתת להיטלר מתנה ליום הולדתו שחל למחרת: וורשה נקייה מיהודים. אבל ליהודים, נשים וגברים, זקנים וטף, היה תכנון אחר, להתנגד, להילחם על חייהם, להראות שהם עשויים מחומר אחר.

מרדכי אנילביץ’ מפקד הארגון היהודי הלוחם במרד גטו ורשה אמר: “חלום חיי קם והיה… הייתי עד ללחימה מופלאה ומלאת גבורה של הלוחמים היהודים”.

לצד אירועי גבורה יהודית, התחוללו מעשים נוראיים שלא ניתן לתאר ושעליהם אחראים בני אדם. בני אדם, לא מפלצות,  בני התרבות הגרמנית שנחשבו למובילי התרבות באירופה ובכלל. רבקה יוסולבסקה מספרת בעדותה: “יום שלם עמדנו בכיכר, בלי אוכל ובלי מים. החזקתי את היד של בתי… בתי אמרה לי: אימא, למה הלבשת אותי בבגדי שבת, אנשים הרי הולכים לירות בנו? בואי נברח! אבל לברוח אי אפשר היה, ובכל מקרה לא האמנו שהולכים לירות בנו… החזקתי את בתי בידיי, היא הצמידה את עצמה אלי, והתקווה היחידה שלי הייתה שנמות ביחד… התקרב אלי חייל גרמני – מלאך המוות שלי, הוא משך בשערותיי ושאל: במי תרצי שאירה קודם ?בך או בילדה שלך? הוא מורה לי להוריד את הילדה לאדמה, אני לא עושה את זה, אז הוא יורה בה בראש. אני מרגישה שאני מאבדת את ההכרה, רע לי, הרגליים קורסות מתחתיי ואני לא זוכרת איך הילדה נשמטה לי מהידיים, אני ראיתי רק איך החייל הגרמני זורק אותה אל תוך הבור”.

בעולם נטול מוסר וצלם אנוש, שאלה שכזו לא יכולה שתישאל, והיא נשאלת, והיא מסבירה כמה רוע וחוסר בצדק שלטו.

רבקה יוסולבסקה הצליחה לשרוד, הצטרפה לשורות הפרטיזנים, התחתנה, עלתה לישראל והקימה משפחה. לצערנו היא כבר לא בין החיים, אולם צוואתה ומורשתה הם מעבר לנקמה בגרמניה הנאצית. היא בחרה בחיים, היא בחרה לחיות, ולהעניק חיים לאחרים.

בסיום מלחמת העולם השנייה 1945 עם היוודע דבר השואה והחורבן של העם היהודי , החל המסע של הניצולים לעלות לארץ ישראל, בשעה שהעם בישראל נאבק להקמת מדינתו. הניצולים מאירופה, ביחד עם לוחמי הישוב היהודי בישראל, נלחמו והצליחו להביס את אויבנו שמבחוץ, בדרך אל אחד הניצחונות הגדולים ביותר שידע העם היהודי מאז ומעולם – שמירה על  הישוב היהודי בארץ ישראל, ובהמשך הכרזה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948.

עם השנים, בני הישוב היהודי, הניצולים, העולים השונים מאירופה וארצות האסלאם, כולם ביחד, ללא הבדל, דתיים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, מצפון ומדרום, כולם סייעו לבנות את המדינה, לקחו חלק בהישגים הגדולים ביותר שלנו: בתרבות, בספורט, בחינוך, באקדמיה ובמחקר, בכלכלה ובכל תחום אחר.

אל לנו לחשוב ששואה כפי שהייתה עלולה שלא לחזור. עלינו תמיד להיות מוכנים וערוכים. לשם כך עלינו להמשיך לתרום למדינתנו ולשגשוגה, עלינו להמשיך ולהחזיק צבא גדול ומיומן, כי רק זאת יבטיח את קיומה של המדינה.

במקביל לכך שהמדינה תבטיח את ביטחונה החיצוני, עלינו לבנות חברה ישראלית סובלנית לאחר,  מאוחדת ובעלת הסכמיות רחבה ככל האפשר. עלינו להתמודד עם אתגרים רבים מבחוץ אך אלו שמבפנים מאיימים לא פחות, ועל כן אני קורא מעל בימה זו: כפי שידענו להיות מאוחדים

כעם אחד מאות שנים לפני הספירה ואחריה, כך עלינו להמשיך ולפעול, ביחד, במשותף, בלב שלם ובנפש חפצה.

הלוחמים של גטו וורשה, היו שונים זה מזה, בדעות ובתפיסות. אך הם פעלו יחדיו כדי להשיג מטרה אחת, המאבק בצורר הנאצי.

כפי שהיה אז, כך גם היום, זוהי שעת מבחן ועלינו לעמוד בה, לעמוד יחד, וזאת על מנת לממש את חלומם של ששת המיליונים שנספו, אלו שלא זכו לומר את שעל ליבם ולא חזרו אל משפחותיהם.

זו ההזדמנות לומר כי בחודשים הקרובים יתחדשו מסעות התלמידים לפולין. בימים אלו מתארגנת המשלחת מטעם אורט חולון. אני בטוח כי המשלחת שתצא תייצג אותנו בכבוד, ותמשיך במורשת הבית ספרית, המבקשת להגיע אל אתרי הקהילות היהודיות, להכירן מקרוב בפאר ובהדר מחד באתרי הזוועות מאידך.  תלמידים אלו יהיו העדים שיספרו לדורות הבאים את מה שראו עיניהם ואת שהתרחש בשואה.

אנו חייבים רבות לנספים ולניצולים מהשואה, אל לנו לשכוח אותם ואת המורשת אותה הנחילו לנו .לזכור ולא לשכוח, להיות בני אדם ולא לעמוד מנגד כשנעשות עוולות.

יהי זכרם של הנספים ברוך.