משפחת אורט חולון מרכינה  ראש לזכר בוגרי בית הספר –  כאן 

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל  התקיים ביום שלישי, ד’ אייר   תשפ”ג, 25.4.23 , בחצר בית הספר.

תודה מיוחדת וענקית ל:

לליאת צמח, רכזת החינוך החברתי שלנו ,

לתלמידי מגמת צילום סטילס  ברודצקי זכר ואנסטסיה  קיאך מי’1 ואליאור ניסני מי”ב1    שצילמו את הטקס.

לתלמידים הכשרוניים שלנו על שהשתתפו , שרו ושיחקו,

לאב הבית  אלי  על כל העזרה והתמיכה.

ולכל המחנכים, המורים ,הרכזים ובעלי התפקידים על התמיכה ושיתוף הפעולה.

לצפייה בכל התמונות יש ללחוץ על הקולאז’ ⇓⇓⇓⇓

נאום מנהל החטיבה העליונה , גלבוע כהן :

משפחות שכולות, אורחים וּמְכובדים יקרים, צוות בית הספר, הורים ותלמידים.

בעוד כשעה, המשפחות הנכבדות שבשורה הראשונה, יעשו דרכן להנחת זר בפינת ההנצחה לזכר יקיריהם. הם יצאו משער בית הספר, מקום מֵאיר וּמַסבִּיר פנים, אל שערי בית העלמין, המלאים ביום זה בִּפְרחים עצובים, כדי להתייחד עם יקיריהם. בעוד מספר שעות, כְּמִדי שנה, כְּהרגלה של החברה וּמְדינת ישראל וּבְמעבר חד, נחגוג את ערב יום העצמאות. אתן משפחות יקרות, תשמחו בדרך שונה: היא תהיה מהולה בתחושות לא קלות, שאינן פשוטות ואינן מרפות. מרבית הנוכחים כאן בבוקר זה יחייכו ויחגגו, אך להם יהיה קשה להבין את רחשי ליבכם. עשרים וְארבעה אלף, מאתיים וּשְלוֹשה עשר, זהו מספרם של חללי מערכות ישראל. אַרְבַּעַת אלפים, מאתיים חמישים וַחֲמִישה, זהו מספרם של נפגעי פעולות האיבה. מספרים קשים לִתְפיסה. כל ספרה היא לא עוד נתון סטטיסטי, היא עולם וּמלואו, אובדן שלא ניתן להחזיר וְלא ניתן לשכוח. אובדן שאינו מצליח לעצור את הדמעות. מדי שנה אנו מתפללים שתיעצר ספירה זוֹ, כך שנוכל באמת לקיים את האימרה ששמענו בכל בית לא פעם וּבִתְפילתם של הורינו: “כשתגדל בני, כשתגדלי בתי, לא יהיו עוד מלחמות”.

כשהייתי בכתה ג’, בבית הספר היסודי, נפתחה בתחילת השנה חנות בקרבת בית הספר, “טלי פופ” שמה. הייתה זוֹ חנות שמכרה כלי כתיבה, תיקים וְקצת מתוקים. את החנות ניהלו בני זוג מבוגרים, עליזה ומנשה. לשניהם היה מבטא עיראקי, מארץ מוצאם. למנשה אף היה שפם דק ולעיתים מראה קשוח, זכר לימיו כמנהל בית ספר. כשהייתי נכנס אל החנות, היה מנשה מקבל את פני: “מר כהן, מה שלומך הבוקר?”. הייתי מחייך וּמֵשיב לו בִּבְרכה. אבל עליזה אשתו, פניה תמיד היו נפולות, עצובות. עליזה ענדה על צווארה שרשרת זהב עם דיוקן. לא הבנתי במי או במה מדובר. כעבור מספר חודשים, כשהתקיים טקס יום הזכרון בבית הספר בערב, ראיתי לפתע את עליזה ומנשה יושבים בשורה הראשונה, כמו הנוכְחִים כאן היום. גם הם הניחו זר פרחים להנצחת בנם. אז הבנתי את משמעות שרשרת הזהב של עליזה. הבנתי מדוע נעצבו פניה וחשיכה אפפה את ימיה עד האחרונים שבהם. לצערנו, אתמול מנשה הלך לעולמו, ולא יזכה כמדי שנה להניח זר על קבר בנו בבית העלמין. יהי זכרו ברוך.

בשנת 1994, מדינת ישראל עצרה נשימתה. חייל בשם נחשון וקסמן נחטף וְארגון החמאס פרסם קלטת וּבה נראַה החייל בשבי חוטפיו וחסר אונים. חרדה אחזה בכל בית בישראל. בַּחֲלוף חמישה ימים של המתנה מורטת עצבים, נערכה פעולת חילוץ. כוח של סיירת מטכ”ל פרץ אל הבית בכפר בו הוחזק החייל וחיסל את המחבלים. לצערנו, מיד כשלוחמי הסיירת פרצו אל המבנה, נחשון נורה למוות ע”י המחבל ששמר עליו. סרן ניר פורז מהסיירת נהרג גם כן בפעולה. ניר, היה בנם של מתיה ומעוז. מעוז האבא, היה טייס בחיל האוויר, הוא נהרג במלחמת יום הכיפורים. ולמרות היותו יתום מאב, ביקש ניר להתנדב לקרבי. אימו התחננה בפניו שלא יתנדב לחיל האוויר כמו אביו. לבסוף הושגה פשרה, ניר יתנדב לחיל הרגלים, וכך הושגה חתימת אימו. ניר עבר מיונים והתגייס לסיירת מטכ”ל. זה לא עזר. קשה לתאר את אובדנה של אישה שכולה, שנוסף לה תואר שאין היא רצתה ולא ייחלה לו לעולם- אֵם שכולה. זה הכאב הגדול. זו לא דרכו של עולם, שהורה יקבור את בנו או בתו. זו לא דרכו של עולם.

בּנַם של עליזה ומנשה, וּבְנַם של מתיה ומעוז, שניהם מבטאים את הפסיפס הנהדר של המרקם הישראלי היפה. למרות השונות ביניהם: הרקע, מקומות המגורים, אורח החיים, המוצא והדיעות, בסופו של דבר – שניהם ישראלים. כיחידים הם בני משפחה יקרים שהבינו את גודל משימתם. גורלם שזור בסיפורה של מדינת ישראל שנכתב מדי יום. ועדיין, אין אנו מוצאים נחת נוכח רצונות אויבנו הרבים מבחוץ, שממשיכים להתעקש על אי הכרה במדינת ישראל וּבקיומו של העם שכה חפץ חיים.

כאשר נורה טיל של חמאס מרצועת עזה אל אחד מישובי העוטף וּמְעבר להם, הוא אינו מבחין בין ישראלי ממוצא כזה או אחר. כאשר מטח רקטות של חיזבאללה יוצא מכיוון דרום לבנון אל עבר ישובי הצפון, הוא אינו מבחין בין ישראלי שמחזיק בדיעה פוליטית זו או אחרת. כאשר מחבל של הג’יהאד האיסלאמי מצליח לצאת את שטחי יהודה ושומרון במטרה לבצע פיגוע בתחנת אוטובוס, הוא אינו מבחין ביו ישראלי בן עדה זו או אחרת. כולנו שווים. כולנו ישראלים.

חיילי צה”ל, אלו שנקטפו חייהם בהגנה על המדינה, אלו שמשפחותיהם יושבים כאן לפנינו היום, וגם אתם נערים ונערות, אתם שבשנה הקרובה תתגייסו וְתשרתו נאמנה את מדינתנו, כולנו ביחד בונים את צבא העם. צבא, שעל שורותיו נמנה ייצוג של כלל החברה בישראל. בעת הזוֹ, חייבת רוח אחת לשרור בקרבנו, רוח של הסכמיות ולא של פילוג, רוח של אחדות ולא של מריבה, רוח של ממלכתיות משותפת. זוהי אותה הרוח שמייחדת את העם היהודי בישראל מאז ומעולם ושמתקיימת בסולידאריות כבר 75 שנה מאז הקמתה של המדינה. מדינתנו שרדה מלחמות, פיגועים, מבצעים צבאיים וצווי 8. רק בעזרת רוח זו, שבה נוכל להמשיך וּלְהִתגבר בצדק על אויבנו מבחוץ, נדע גם להתעלות וּלְהִתגבר על המחלוקות מִבְּפנים. ביחד נעשה זאת.

 

רבותיי, אין לנו ארץ אחרת. רק לפני שבוע סיימנו לציין ברחבי המדינה את יום הזכרון לשואה ולגבורה. חלומם של אותם נספים ושל השורדים היה לחיות במדינה משלהם, חיי חירות של מדינה עם אופי יהודי וְדמוקרטי, עם צבא חזק שמגן עליהם. אם חלום שכזה היה לִמְציאות טרם שנת 1939, לא היינו מציינים את הנורא מבין אירועי ההיסטוריה האנושית וְקורות העם היהודי. אני בטוח, כי אם היה נדרש מאותם יהודים באירופה, להתנדב לשלוש שנים של שרות צבאי, הם היו מסכימים גם לחמש שנים של שרות. תבינו עד כמה היו הם מודים על קיומה של מדינה עבורם. צה”ל מהווה את הדוגמה הטובה ביותר לחלום שהתגשם, חלום של מדינה שיכולה להגן על אזרחיה ולספק בטחון וְעוצמה. צריך לשמור על צה”ל, על אופיו וְלחבקו. הוא שלנו.

חיים וייצמן, מי שהיה נשיא התנועה הציונית וּלְימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, התבטֵא בִּזמן מלחמת העצמאות ואמר: “תזכרו, שום מדינה אינה ניתנת על מגש של כסף… המגש הזה חייב הקרבה, כַּזוֹ שמדי שנה אנו מציינים את הגיבורים וְהגיבורות, את אלו שאינם עוד עימנו. המחיר כבד.

לכם תלמידי חטיבת הביניים אוֹמַר – אתם הפנים היפות של בית סִפְרנו, מתנדבים במרחבי הקהילה השונים, הַמשיכו כך, וּבְמקביל לִימדו וְהַפנימו את ערכי המחנכים וְהמורים המבקשים להקנות לכם מיומנויות וְמידות טובות.

לכם תלמידי החטיבה העליונה אוֹמַר – בשנים אלו הִנכם חווים פעילויות רבות שקשורות לערכים וְלחוסן לקראת העתיד לבוא. תלמידי י”ב, בעוד זמן קצר הלפיד עובר אליכם, זה תורכם, האחריות על כִּתְפיכם. נאחל לכם בהצלחה.

לכם בוגרי בית הספר, אלו שעל המשמר וּבְמדים, אוֹמַר – אנו גֵאים בכם, בעשייתכם, חיזרו הביתה בשלום, המשיכו להוות מצפן של מוסר, עזרה לזולת ואזרחים למופת.

לכם הורים שכולים אוֹמַר – הקרבתכם קשה מִנְשוא, אין מילים ומעשים שיש בהם כדי לנחם אֵתכם, ליבנו עִמָּכֵם.

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ואימרו אמן.